פסק-דין בתיק ת"א 1835-12-09

העובדות הרלוונטיות:

1.                  במסגרת מסמך שנחזה להיות הסכם מכר דירה מיום 9/6/92, נמכרו זכויות התובעת ובעלה (אריה) בדירת מגורים ברחוב יוספטל 66/10 בקרית אתא, הידועה כחלקה 21/9 בגוש 10506 (להלן: הדירה) לבתם (גלית) ובעלה דאז (יואל).

2.                  בהסתמך על מסמך זה, נתן התובע הלוואת משכנתא לגלית וליואל לצורך רכישת הדירה, על סך של 150,000 ש"ח. מכספי ההלוואה שולם סך של 70,000 ש"ח ישירות לבנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, לצורך סילוק הלוואת משכנתא קודמת שהיתה רשומה על הדירה, והסרת המשכון שהיה רשום בגינה.

3.                  ממסמכים שהוגשו לתיק עולה, כי ככל הנראה יתר כספי ההלוואה שנתן התובע לגלית וליואל הועברו בפועל לאריה, שבשלב כלשהו עקבותיו נעלמו. עוד עולה שלא מן הנמנע ששנים רבות ההלוואה נפרעה כסדרה, כנראה על ידי אריה, אך בשלב כלשהו הדבר הופסק.

4.                     לאחר שגלית ויואל לא שילמו את ההלוואה שנטלו מן התובע, פעל נגדם התובע למימוש המשכון על הדירה בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 02-22091-01-3).

5.                  בעקבות הנ"ל הגישה הנתבעת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה נגד התובע ונגד גלית ( תמ"ש 29120/01), במסגרתה בקשה מבית המשפט להורות כי הסכם המכר והערת האזהרה שנרשמה לטובת התובע על פיו חסרי תוקף. הנתבעת טענה שם, כי חתימתה על הסכם המכר זוייפה ע"י אריה, עמו היא לא חיה זה מכבר, היא לא ידעה על ההסכם ולא נתנה לו את הסכמתה. עוד נטען כי הנתבעת מעולם לא ויתרה על זכות כלשהי בדירה ועל כן זכאית להיות במצב בו הייתה לפני הפעולות שננקטו על ידו.

בפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה (מיום 22/10/07) נקבע שהנתבעת לא ידעה ולא הסכימה להסכם המכר וחתימתה על הסכם המכר זויפה, ונפסק כי הסכם המכר חסר תוקף וכך גם הערת האזהרה שנרשמה מכוחו לטובת התובע.

טענות הצדדים:

6.                  התובע עותר לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסך של 70,000 ש"ח ששילם לבנק ירושלים לצורך סילוק המשכנתא הקודמת שרבצה על הדירה, וזאת מכוח עשיית עושר ולא במשפט ומכוח זכות התובע לפי חוק המשכון, התשכ"ז -  1967 (להלן: חוק המשכון).

הנתבעת נהנית מכך שההלוואה שנטלה סולקה באמצעות הסכומים ששולמו על ידו, בעודה  נהנית מזכויות על הדירה נקיות משיעבוד. אלמלא היה פורע את חוב לבנק ירושלים, היה השיעבוד ממשיך לרבוץ על הדירה, ועל הנתבעת היה להשיב בעצמה לבנק ירושלים את ההלוואה שנטלה ממנו. דהיינו, הנתבעת התעשרה שלא כדין, על חשבונו.

כמו כן, מאחר שהתובע פדה את המשכנתא הקודמת לטובת בנק ירושלים שרבצה על הדירה והביא למחיקתה, הוא זכאי לפעול מול הנתבעת למימוש זכויות המשכנתא שפדה, מכוח הזכות הנתונה לו בסעיף 14 לחוק המשכון "להיכנס בנעליו" של בנק ירושלים.

7.                     טענת ההגנה העיקרית היא שהתובע מנוע לטעון להשבת הסכום ששילם לסילוק המשכנתא,  נוכח מעשה בית דין שנוצר כלפיו מכוח פסק הדין בתמ"ש 29120/01. לשיטת  הנתבעת,  התובע טען שם את הטענות שהוא טוען כאן, ומאחר שפסק הדין ביטל את הסכם המכר ולא התנה את ביטולו בהשבת הסכום ששילם התובע, משמעות הדבר היא, שנדחתה טענת התובע בקשר להשבה. לתובע הייתה הזדמנות למצות את טענתו בהליך הקודם, וכך אכן עשה.

עוד טענה הנתבעת, כי היא לא קיבלה הלוואה מבנק ירושלים, אשר אף היא נלקחה באמצעות מסמכים שזויפו ע"י בעלה. על כן לא היתה מוטלת עליה חובה להשיב את ההלוואה לבנק ירושלים, והתובע לא רכש זכות כלשהי כנגדה כאשר החזיר את ההלוואה.

בנוסף טוענת הנתבעת, כי התביעה התיישנה בשנת 1999, מכיוון שהתשלום לבנק ירושלים בוצע על ידי התובע בשנת 1992. או לכל המאוחר, בהתחשב בכך שטענות התובע בקשר להשבת התשלום נטענו על ידו במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתמ"ש 29120/01 (בשנת 2001), התביעה התיישנה בשנת 2008.

לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 100% מאחר שהתרשל כאשר נתן את ההלוואה שכיסתה את המשכנתא ושילם חוב שאינו של הנתבעת. אלמלא רשלנות זו, לא היה נוצר החוב.

משהגיש התובע כנגדה תביעה כספית בלבד ולא נקט בהליך למימוש המשכון, הוא  לא רכש זכויות מכוח חוק המשכון.

לחלופין, טענה הנתבעת כי התובע יכול לתבוע רק מחצית מהסכום ששילם לבנק ירושלים,  מאחר שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה בלבד. 

דיון והכרעה:

8.                   הנתבעת טענה כי בסיכומיו זנח התובע את טענותיו בעניין מעשה בית דין והתיישנות. אינני מקבל טענה זאת. התובע הפנה בסיכומיו לטענות אשר עלו בתגובה לבקשה לדחיית התביעה  על הסף מטעמי מעשה בית דין והתיישנות, ולהחלטת השופטת גלפז מוקדי מיום 11/3/11 אשר דחתה בקשה זו.